מאמר אורח מאת: ח"כ חיים (ג'ומס) אורון

אודה ולא אבוש: לא חשתי קורת רוח וסיפוק מהצהרתו של הבמאי סכנדר קובטי ולפיה הוא אינו מייצג את מדינת ישראל. אולם הדברים נאמרו ויתירה מזו: הם ביטאו אמת פנימית, אישית ואף קיבוצית.

קובטי ובני דורו - אזרחיה הערבים של מדינת ישראל בני הדור השלישי - חשים זרות ותלישות במדינתם. גם לו היה חוסך מאיתנו קובטי את הצהרתו, הרי שהניכור הוא עובדה קיימת. מכאן שההתנפלויות עליו הן נטילת חופשה מסוכנת מהמציאות מחד, וחוסר הבנה עמוק מהי דמוקרטיה ואזרחות מאידך.

קובטי איננו קומיסר של הממלכה, הוא לא נשלח כשגריר לייצג את מדינת ישראל והוא לא נשלח להוליווד כדי לשאת את שבחיה. הוא הגיע לטקס האוסקר כבמאי של סרט שזכה לתהודה ציבורית רחבה ושבחים רבים.

זו ואף זו: אוי לחברה ולמדינה שמבקשת לרתום את יוצריה לשלטון ולדרכו. זו סוף דרכה של חירות היצירה וראשיתה של טוטאליטריות. להצעת חוק כמו זו של ח"כ כרמל שאמה אין מקום במדינה דמוקרטית. היא מבטאת רוח רעה ומקארתיסטית ששוכחת להבחין בין יצירה קולנועית לתעמולה ממשלתית.

הדרך להתמודדות עם גילויים של ניכור כפי שביטא קובטי אינה עוברת דרך החרמות וגינויים, להיפך. במקום לנסות ולאלף את קובטי, מוטב לשנות דרכי חשיבה ומדיניות ולהבין שחברה חייבת לייצר מקום אמיתי ולהציע שותפות פעילה לכל חלקיה.

ככל שיהיו הרבה יותר אזרחים ערבים בשטחי התרבות, הממשל, האקדמיה, העסקים ושאר תחומי החיים, יש סיכוי לא רע שצאצאיו של קובטי יטוסו להוליווד ללא מטעני הכאב והזעם של אביהם.